ניוזלטר מיוחד | מרץ 2025

אני כותבת ברגשות מעורבים, נפעמת משיתוף הפעולה בין בריות קבוצות וארגונים למען החלמה, שלום, וצדק חברתי, ומצד שני הטראומה פועמת בעורקי במיוחד בימים אלו.

אני מציעה ניתוח של המצב הנוכחי מתוך הפוזיציה שלי כאשת טיפול ופעילה חברתית.
יש משהו מטושטש, לא ברור, בין הטראומה האישית, הייאוש והקרע שכל בן ובת אנוש חשים, שבר בחיים האישיים, לבין טראומה קולקטיבית רבת נפגעים, קשה אך חד פעמית כמו הטראומה של ה 7.10 לבין הטראומה הקולקטיבית העיקשת, המתמשכת , זו הבינדורית,
יש משהו מטושטש אך יש קו ישר וברור המחבר ביניהן.

הבנת האנושיות היא הבנה שיש לפעול ללא הבדל דת, מגדר, גזע וכל הבדלה אחרת, מאחר וכולנו רקמה אנושית אחת חיה. וככל שאנו נהיים הישרדותיים יותר, מאוימים יותר, כך אנו מאבדים את מה שטוב באנושיות.

טראומה מהווה תהליך זוחל, משעבד, בסופו אנו מצטמצמים ל-2 פוזיציות: התוקפן והקורבן, יש ריקוד תפקידים ללא סוף וללא התחלה.

קיימים 4 שלבים בהתעללות לפי החוקרות דיוויס ופראולי:

• בשלב הראשון, החוק המנחה הוא אקראיות - חוסר היכולת לצפות את מה שיעשה
המתעלל.
הקורבן מנסה לצפות מה יעשה המתעלל, אך לא מצליח. נשאר מבולבל ועסוק בלעקוב אחרי המתעלל, אך ללא הואיל. באיזשהו רגע, המתעלל מתנהג אחרת – ברכות, באהבה, בהתנצלויות. הקורבן מתקרב ומאפשר לעצמו להיפתח, ואז המתעלל פוגע בו שוב.
נראה כי השיח על פילוג מול שלום על הפסקת אש תוך לחימה אכזרית מתמשכת מלווים אותנו. השלב הזה בטראומה חוצה מגזרים, במשחק עם משפחות החטופים להחזרת החטופים, ועסקת כולם תמורת כולם, במשחק עם המשפחות השכולות מ-2 הצדדים והצדקת הרג מבוגרים נשים וטף, וחוסר מענה לכאבם ואובדנם היקר מכל, בכלל האוכלוסיות המודרות, מהתעללות גזענית רודפת, לתקווה לכל אור קטן ככל שיהיה להכרה בעוול.

• בשלב השני, המתעלל מונע מהקורבן צרכים בסיסיים לקיום – אוכל, שתיה, שינה, פרטיות, ביגוד הולם.
מניעת הפרטיות הגופנית, שימוש בגופו של הקורבן, פגיעות מיניות, החלשת יכולות ההגנה עקב עייפות, רעב, קור/חום. מפונים, מחיקת בתים, אונס וטיהור אתני, כל אלו נחלת המלחמה.

• בשלב השלישי, בידוד סביבתי. מניעת מגע עם אחרים באופן גלוי ופתוח.
כל תקשורת עם החוץ צריכה לעבור דרך המתעלל, המאיים לפגוע בקורבן עצמו ובאחרים אם ידבר עם מישהו אחר. וכך הפייק ניוז מהווה כר פורה לטראומה פסיכולוגית קשה מנשוא.

• בשלב הרביעי, המתעלל מחייב את הקורבן להיות שותף פעיל או צופה בהתעללות
באחר. בשלב זה, הקורבן מאבד את שארית האנושיות שנותרה לו עד כה. רמת
השליטה של המתעלל בנפשו של הקורבן היא טוטאלית. תסמונת שטוקהולם עלולה להיווצר בשלב זה.
דינמיקה זו מתרחשת במשפחות, בכתות מסוימות, בבתי סוהר, בארגונים אחרים ובמדינות.

לא כל העקרונות מתרחשים באותו סדר או באותה עוצמה, אך כולם נמצאים במערכות האלו.

אינני הולכת לסקור את ההיסטוריה מבריאתה, אציין מספר נקודות.

העם היהודי עבר שואה. היה קורבן. אני בת של ניצול שואה ז"ל, תמיד חונכתי על ברכי ערכי הצדק החברתי והסוציאליסטי. אך המצב ההישרדותי שהוטמע בשואה הפך אותנו מהילד המוכה להורה המכה ולתוקפן בעבור נחלת מדינת היהודים, אני גם בת לאמא בת 93 ילידת ישראל שניצלה בפרעות בירושלים ע"י הגנן של המשפחה שחדה שהזהיר אותם לברוח ומאז נעלמו עקבותיו, והלומת קרב מהמנדט הבריטי, כאשר רואה היום את פרשי המשטרה נזכרת באותם פרשים במעילים אדומים.

אז החל ריקוד בין תפקיד התוקף לקורבן, ריקוד ארוך שנים עד ה 7.10 שם חזרו היהודים להיות הקורבן. מאז ה 7.10 נראה כי העם היהודי נכנס מרצון לאותו שלב רביעי של השלת האנושיות, עקב הכאב והאובדן ומלחמה ללא רחמים, מלחמת פיצול, כי הכאב קשה מנשוא, פיצול ודיסאסוציאציה נגד כל החלקים בתוכנו, הזכרי נגד הנקבי, הדתי נגד האפיקורי, המערבי נגד המזרחי, הימיני נגד השמאלי, הממשלה נגד משפחות החטופים והמשפחות השכולות ב-2 הצדדים, בעלי זכות השיבה נגד הפליטים, הסטרייט מול הקוויר, וכמובן היהודי מול המוסלמי, הישראלי מול הפלסטיני.

הבעיה שברגע שנכנסים לתפקיד הוא נשאר איתנו ופועם בעורקינו וכך הלומי קרב חוזרים הביתה ותוקפים את נשיהם. וילדיהם. התפקיד בולע אותנו בטראומה קולקטיבית, העולם הנפשי נפגש ומתנגש למול החברה המדינה והפוליטיקה.

הטיפול הפסיכותרפויטי מסייע להגביר בטחון פסיכולוגי ומשאבים, אך אין יש מאין. בטחון פסיכולוגי קשור קשר הדוק לסובלנות חברתית ומדינית, לקבלת השונה, לשיוויוון זכויות, ולהכרה בעוול וחוסר צדק. על כן כאשר מדברים על הקו בין הטראומה האישית, הקולקטיבית והעיקשת הפתרון חייב להיות משולב פתרון תרפויטי לצד בנייה של שלום, לצד החלמה חברתית ולא רק אישית. להשיל את הפוזיציות של התוקפו מול הקורבן ולהתחיל לעבוד יחד. רק כך נוכל לשקם טראמות קולקטיביות של ילדים, נשים, חברות ומגזרים.

טראומה קולקטיבית היא תוצר של טראומה אישית וטראומה אישית היא תוצר של טראומה קולקטיבית.

הפתרון העמוק והמלא ביותר קיים, הוא דורש מאיתנו להשיל את הפוזיציות של התוקפן והקורבן, ולאמץ איחוד וחיבור גם לאובדן ולכאב, לא רק האישי אלא הקולקטיבי כרקמה אנושית אחת חיה, ולהקים צבא אחר לגמרי, צבא שלום, לצד הטיפול הפסיכותרפויטי, כי טראומה האישית תוכל להחלים והאיחוי יוכל להיווצר רק ע"י האיחוד, לקיחת אחריות על כל חלקי האדם והחברה, ופעולה אקטיבית לשיקום הדדי.

בברכת החלמה ושלום,

רונית

השפעת המלחמה וההשמדה על רגש האמפתיה, התנהגות מתבצרת והצורך בשלום

ניסרין מורקוס, מזכ"לית תנד"י  | nisreen.morqus@gmail.com

האמת שלא ידעתי אם מותר לי כפלסטינית לדבר על הטראומה כי מאז ה-7 לאוקטובר אנחנו כחלק מהעם הפלסטיני, אזרחי מדינת ישראל, מנועים להביע רגשותינו או כל צורה של אמפתיה מול המראות המזעזעים ברצועת עזה, מול ההרג הרב וההרס שהוא מעשה נקמה ולא מלחמה מול "אויב", זו לא מלחמה מול החמאס אלא מלחמה על חברה אזרחית חסרת אונים.

תהליך מקביל למה שקורה בעזה מתחיל גם במחנות הפליטים בגדה המערבית, וברצוני לספר לכם על מה שראיתי ושמעתי בשני הימים האחרונים בהם ביקרתי כמשלחת סיוע של חברות תנד"י.

צלקות ומרד: הקהילה הטרנסית והמאבק בטרנספוביה מאורגנת

עו"ס עומר אלעד, מנכ"ל פרויקט גילה להעצמה טרנסית  | finance@gilaproject.org

לא משנה מי אנחנו, מאיפה אנחנו או מה המגדר שלנו, לכולנו מגיעות זכויות אדם
בסיסיות והכרה בזהותינו.

עומר אלעד, מנכ"ל פרויקט גילה להעצמה טרנסית, דיבר על טרנספוביה מאורגנת ואיך
היא משפיעה על המאבק של הקהילה הטרנסית ושל מיעוטים אחרים בישראל.
במעגל השיח יחד עם ג'סי ברנדט, מנהל המאבק בטרנספוביה, ונור שני, רכז מערך
ההכשרות הטרנסי, העמקנו בתוכן, פיתחנו שיח ולמדנו איך טרנספוביה מאורגנת היא
מתקפה על הדמוקרטיה ועל הזכויות של כולנו.

גם במעגל וגם מדבריו של עומר ניתן ללמוד כי א.נשים על הקשת הטרנסית קיימים מאז
תחילת האנושות, אך לצערנו, כיום פועלת תנועה אנטי-טרנסית קיצונית, ממומנת
ומאורגנת שמטרתה לשנות את השיח הציבורי בנושא טרנסימות דרך מניפולציה ושקרים
ולמחוק את זכויותינו ואת הישגנו בעולמות זכויות האדם.

עריצות הטראומה וטראומת העריצות

ד"ר זהורית אסולין, קולקטיב מזרחי-אזרחי | zehoritclinic@gmail.com

טענת ההרצאה:

בוקר טוב , מה שארצה לעשות בדקות הקרובות הוא לסקור בקצרה את הפן
העריצי שיש בטראומה אישית, וכיצד היא יכולה להופיע גם בטראומה קולקטיבית.
לאחר מכן אהפוך את העדשה ואבחן כיצד משטר בעל אופי עריצי יכול לערער את
ההוויה של סובייקט ושל קבוצה עד לכדי טראומה. בשני המצבים הסובייקט נמצא
בתהליך הצטמצמות, והדלדלות נפשית ורגשית עד סכנת הכחדה עצמיותו. ניתן
להתייחס לתקופה הנוכחית כבעלת סיכון כפול שכזה, כחדר שקירותיו הולכים
ומתקרבים זה לזה ודוחסים את עצמיותנו בתוכו.

מהי עריצות?

שלטון רודני ואכזר, כפיית רצון של אחד על האחר. אם נתייחס לנפש כמחולקת
לאיזורי נפש רבים הרי שהאזור שנפגע מטראומה תופס בעלות על שאר איזורי
הנפש וכופה עצמו על כלל מרחבי הנפש כשלטון עריץ והכל בשם האזהרה מאימת
זכרון סכנת המוות והדחף האוטומטי הטבוע בנו להשרדות.

על טראומת הנכבה

מנאל אבו חק, עו"ס קלינית  | abohakk@gmail.com

"מצאתי את עצמי שוב, יושב לבד על כלונס מחודד. סיוט נוחת על החזה שלי לילה אחר לילה, בלי הפסקה, ואין לי כוח לדחוף אותו מעל החזה או להתעורר משינה. אני יושב על כלונס מחודד בתוך סיוט או סיוט מעל כלונס מחודד. הכלונס האמיתי הוא המחשבות האובססיביות שלא מניחות לי , מה יקרה לך יא בן הנאחס אם התגלה שזה לא סיוט ושבאמת אתה יושב על כלונס מחודד". (מתוך האופסימיסט לאמיל חביבי)

הנכבה אינה רק אירוע היסטורי שהתרחש ב-1948, שנה שהפלסטינים קוראים לה "שנת אלהג'יג'", שהוא מונח פלסטיני שמשמעו בריחה מסכנה וודאית.

מיד לאחר תום המלחמה (ב 48), ולאחר שהכוחות הציוניים גירשו את רוב האוכלוסייה הפלסטינית מעריהן ומכפריהן, והוכרז על הקמת מדינת ישראל, נוצר ניתוק בקשר בין הפלסטינים שנותרו בגבולות המדינה החדשה לבין משפחותיהם שנעקרו מחוץ לאותם גבולות, כמו גם לניתוק קשריהם עם מדינות ערב השכנות.

נרטיבים לחסימה מול בניית שלום הקשורים לטראומה עיקשת ורצח עם

פרופ' ג'וליה צ'ייטין, פסיכולוגית חברתית עם התמחות בבניית שלום, קול אחר | jchaitin563@gmail.com

ב-7 באוקטובר, בשעה ,6:29 התחילו סירנות עזות. בתי, נעה, שבאה לבקר אותנו עם נכדתנו, נטע, יום לפני, רצה כטיל אלינו לחדר בצעקה שיש צבע אדום. מכיוון שיש לנו בערך 20 שניות להגיע למחסה, רצנו איתה חזרה לממ"ד, איפה שהן ישנו. סגרנו את
הדלת וחיכנו שהסירנות ייפסקו.

פתאום שמענו בום ענק, שהרעיד את הבית. הסתבר אחר כך, שטיל פגע במרפאת הקיבוץ ובבניין ההנהלה שלידה, שנמצאים דקה הליכה ממני. הייתה הפסקה בטילים, ואז פתאום שמעתי משהו שזיהיתי כיריות. ממש קרוב אלינו.

התחלנו לקבל הודעות מהמועצה שלנו – אשכול – ומהנהלת הקיבוץ – להישאר בתוך הבתים, במקום מוגן, לנעול דלתות, להיות בשקט. אנחנו בתוך הממ"ד וגילינו שאין איך לנעול את הדלת...

 מעגל שיח
איך יוצרים עתיד בריא יותר במצב הקיים?
תהליך השלום כהתפתחות נפשית

דוניה ברודה, פסיכולוגית חינוכית מומחית בטיפול בטראומה, SE, פסיכואקטיב | dunia@broude.co.il

הנחת היסוד שעמדה מאחורי השיח היא ש: כדי לבנות עתיד טוב יותר אנחנו חייבים להבין את ההווה שלנו, איך הגענו למצב המורכב שבו אנחנו שרויים עכשיו?

דהיינו מה קרה בעבר שהביא אותנו למציאות הזאת, לכן חלק משאלות המפתח התייחסו לעבר של שני העמים, לטראומות היסטוריות (כמו השואה והנכבה) והשפעתן עלינו כאינדיווידואלים וכקולקטיב. ולקשר בין בטחון לשלום, מה קודם למה? מה המשמעות של כל מושג? כיצד המדינה מתנהלת במציאות? מה חסר לנו כדי שהשלום יבוא?

במעגל השיח השתתפו 12-13 אנשים. כל משתתף הציג את עצמו, תחום עיסוקו, ואת הקשר שלו לנושא הדיון.

בהתחלה נשמעו כמה קולות של ייאוש, למרות זאת, הדיון זרם באוירה טובה ומכבדת. הדיון התמקד בקשר המורכב בין שלום לביטחון, תוך בחינת טראומות היסטוריות (קולקטיביות ואישיות) והשפעתן על המציאות הפוליטית והחברתית של שני העמים הישראלי והפלסטיני.

 מעגל שיח
אקטיביזם וקהילה אל מול פציעה מוסרית קולקטיבית

ד"ר רותי סופר-אלנקוה, עובדת סוציאלית, חוקרת, מייסדת קבוצת עו"סות דמוקרטיה  | rutisoff@gmail.com

פתיחה: שיתוף – הסכסוך, המלחמה ופציעה מוסרית.

הסכסוך הישראלי-פלסטיני, ושלב ההתפרצות האלימה – מלחמת ה-7 באוקטובר.

חברות החוות סכסוכים עיקשים מפתחות תשתית סוציו-פסיכולוגית כדי להתמודד עם האתגרים ולהתאים את עצמן לתנאים שהקונפליקט מציג. תשתית זו כוללת זכרונות קולקטיביים, נטיות רגשיות קולקטיביות ו"אתוס של קונפליקט" (EOC).

אתוס של קונפליקט הוא השקפת עולם יציבה יחסית היוצרת מסגרת רעיונית, המאפשרת לבני אדם לארגן ולהבין את ההקשר של הסכסוך המתמשך שבו הם חיים, ולפעול לשימורו או לשינויו בהתאם לעמדה זו. זוהי אידיאולוגיה שמרנית השואפת לשמר את הסדר הקיים של המשך הסכסוך מבלי לקחת את הסיכון הכרוך במעבר אל חוסר הוודאות שדורש תהליך השלום (Bar-Tal, 2013; Sharvit, 2016). תשתית סוציו-פסיכולוגית זו משמשת כעמוד תווך של תרבות הסכסוך. המוסדות שמוקמים תוך כדי המשך הקונפליקט יוצרים מחסומים לפתרון הסכסוך ולעשיית שלום (Bar-Tal, 2013; Bar-Tal et al., 2010).

 מעגל שיח
חזרה לאנושיות כפרקטיקה ממוקדת החלמה

עו"ס דורית פרי הלפרן, קבוצת החלמה בפעולה | dorit.halpern@gmail.com

ועו"ס נועה רגב, עו"סות דמוקרטיה | noareggev@gmail.com

הסדנה פותחה ברוח גישת טיפול ממוקד החלמה Healing Centered Engagement. גישה זו מרחיבה את המודל המוכר של טיפול מיודע טראומה בכך שהיא מזיזה את המוקד מעבר להתמודדות עם הפגיעה, אל יצירת החלמה, סוכנות אישית ורווחה קולקטיבית.

עשייה ממוקדת החלמה, הוא מושג אותו טבע שון א. ג’ינרייט כתגובה למגבלות של מודלים המתמקדים בטראומה, ובפתולוגיזציה של הסבל הכרוך בה. במקום להתמקד בטראומה, גישה ממוקדת החלמה מזמינה אותנו לשים במרכז את ההחלמה, החיבור לקהילות ואת מעשה שינוי.

עקרונות מרכזיים של הגישה:

• הוליסטית – החלמה אינה רק פסיכולוגית; היא רגשית, תרבותית, רוחנית ופוליטית.
• ממוקדת חוזקות – במקום להציב את הטראומה במרכז, הדגש הוא על חוסן, שמחה ואפשרות.
• מאששת זהות – ההכרה בכך שתרבות, שורשים קהילתיים וזהות הם מרכיבים חיוניים בתהליך ההחלמה.
• קולקטיבית – החלמה אינה מסע אישי בלבד; היא מתרחשת בתוך מערכות יחסים, קהילות ותנועות.
• מכוונת פעולה – החלמה קשורה לצדק, ודורשת מאיתנו לפעול לשינוי מערכתי.

טראומה ואדריכלות - האם ניתן למחוק זכרונות והיסטוריה דרך הרס מרחב?

פרופ' אמנון בר אור, אדריכל שימור | amnon@baror-arc.com

שימור – פרויקט עוטף עזה

העיסוק שלי הוא בשימור, ובבנייה מחדש. אחרי ה-7 באוקטובר, הזמינו אותי מ"משרד המורשת" לתעד את ההריסות בעוטף עזה. כשהגענו ראינו מציאות הזויה – הישובים עומדים ריקים, התושבים מפונים, ורשות העתיקות הולכת לעוטף ואוספת ראיות ללא הסכמה, הספריה הלאומית לוקחת אביזרים מעוטף עזה לאוסף שלה, כשבעליהם מפונים.

משרד המורשת הרשה לנו להכנס לבתים הריקים. לעומת רשות העתיקות והספריה הלאומית, אנחנו לא העזנו להכנס לבתים ולאזורים הפרטיים, אבל בכל מקום נכנסנו למרחבים המשותפים, לחדרי האוכל הקיבוציים למשל.

משרד המורשת אמר לנו – אנחנו נהרוס את כל הבתים השרופים, "לא נגדל את ילדינו ליד הבתים השרופים" (בהשוואה – היפאנים השאירו את שאריות ושרידי פגיעת פצצת האטום בהירושימה).

DNA של חורבן

הנחת יסוד – החורבן וההרס הוא חלק מה-DNA שלנו. הסיפור היהודי מתחיל מחורבן בית המקדש. בל חתונה מזכירים את זכר החורבן, לא את זכר התקומה. החורבן הוא המיתוס המייסד. אני מנסה להבין מאיפה בא ההרס, מכאן ועד לתמ"א 38. התפיסה שאין אלא להרוס תשאיר אותנו עם מעט מאוד זכרונות מסורת.

הקורבן מקרבן – אחרי חורבן הבית בא גטו ורשה (תמונה של הגטו הרוס), אחרי גטו ורשה - התמונה הבאה היא מהנכבה. ההריסות הפלסטיניות מחד, ותמונה הבאה - היהודים שמגיעים לכאן הם פליטים חסרי כל, במחנות מעבר.

בתמונה – שכונת המוגרבים בירושלים פונתה בשבוע בו נכבשה העיר ב-67', וקבלנים לקחו רובע מהמאה ה-12, מקום היסטורי וחשוב, והוא פשוט גולח לחלוטין. מה מוביל אותנו להרס?

מרחבי מבוכה

נטישה היסטורית יוצרת "מרחבי מבוכה". המבוכה היא תוצר של מצב בו אתה מגלה מציאות מסוימת שאינה מה שאתה רואה ומצפה, והתגובה הראשונית שלך הוא מבוכה.

כשאומרים לך שאם תחפור מתחת לפארק הירוק של גן צ'ארלס קלור תמצא עיר קבורה, אתה נבוך. כי עיר שלמה, מנשייה, קבורה של מתחת.
מנשייה – שכונה שנוסדה בתחילת המאה ה-19 היתה שכונה מעורבת של יהודים, נוצרים ומוסלמים, הגיעה מיפו עד אלנבי. כל כרם התימנים – ביטוי שהוא עוד כיסוי אחד על המציאות. אותו רובע ענקי בעיר – עוד לפני 48 האצ"ל נכנס וחתך את השכונה לשניים.

דוגמאות נוספות:

– ואדי סליב בחיפה: או בתים אטומים שכתוב עליהם שהם לשימור כבר עשורים, או מדשאות.

– זיקים – בית הילדים מ-2016 בנוי מכיסוי בטון על גבי בית רעפים קטן וציורי, אדריכלות של טראומה.

– חומה ומגדל – התשובה היהודית למרד הערבי – ישובים שהוקמו בין לילה – כולם אדריכלות של טראומה. על כפר פלסטיני מפונה, הקימו מגדלים.

החברה שמזמינה את הבניין משתקפת בבניין. בכפר עציון, חדר האוכל נבנה עם מקלט אטומי. צריך לאכול ולפגוש מיד ערימות של בטון מזויין.
געתון – חדר אוכל שבנה חיים בארי, אחד מבכירי האדירכלים של התנועה הקיבוצית, בנה חדר אוכל הפוך מבטון מזויין, הפוך ממקלט והפוך מטראומה, כולו חלונות וקומות פתוחים לעולם. מה קרה איתו? הוא לא נזנח כמו חדרי האוכל הטראומטיים, הוא אוכלס על ידי להקת המחול הקיבוצית.

ההבנה – אי אפשר למחוק טראומות על ידי הרס של מבנים. לא מרחב הרוס ימחק את הטראומה.

תמונה: נזיר שעומד על גן המדרון, ברקע יש צריח של מסגד שכבר לא קיים, ואת "הסאראיא", התאטרון היהודי ערבי. ברקע רואים את מנשייה – עיר שלמה וצפופת בניינים שנמחקה כולה.

בתמונה הבאה - מסגד חסן בק בתוך שכונה צפופה.

תמונה הבאה – ההריסות של מנשייה, כמו עזה, כמו גטו ורשה.

מנשיה נהרסה פעמיים, פעם ראשונה האצ"ל תקף אותה בתחילת מלחמת 48'.

יהודי מנשייה עזבו אותה בימי המרד הגדול ב-36', אבל כשהאצ"ל הארס חצי מהשכונה בנכבה, הוא השאיר חצי מהשכונה עומדת לישוב של עולים יהודים. החצי השני נחרב עם בולדוזרים בשנות ה-60, דחפו את ההריסות לתוך הים, והשאירו ערימות של הריסות, ועליהם לא ניתן לבנות, בגלל ההריסות. לכן הקימו עליהם גן, ודשא גדול, ומגרשי חניה.

ואז חשבו על הרעיון להביא לשם דולפינים. למי עלה הרעיון להביא דולפינים? רק כי זה היה מרחב לא נורמלי ממילא, מרחב של טראומה.

תוך שנתיים התבררו בעיות בהפעלת הדולפינריום והפסיקו להפעיל אותו. ואז אחרי כמה שנים היה שם הפיגוע – וכל הזעם הופנה לחסן בק, השארית של השארית של הקיום הפלסטיני במקום.

ערביי יפו ארגנו הסעות מיפו למסגד, כדי להמשיך להחזיק אותו פעיל במרכז ת"א. לא הרסו את המסגד כי יש חוק בינ"ל שאסור להרוס מסגדים, אבל ההכחשה של הקיום הפלסטיני וחורבנו נוכחת כשאנחנו עושים פיקניק על הדשא.

מרחב מבוכה הוא מרחב שקרו בו דברים קשים, ומכיוון שלא נתנו לשאריות שלו מקום, אבל לא ניתן היה למחוק אותו באמת, ונשאר מרחב מוזר.

השטחים הריקים ומכוסים במדשאות / מגרשי חניה / שטחים פתוחים באמצע עיר – תתחיל לחפש את פליטות הקולמוס, מה שנשאר ושלא הצליחו להרוס. במנשייה, המסגד הואו פליטת הקולמוס שמלמדת על מה שנחרב.

שילוב בין תרבויות שונות ומורשות שונות. הניגודיות הזו לא יכולה להיווצר באופן אורגני בשכונה.

התוצאה – חוסר אוריינטציה היסטורית ואורבנית. בנו כמה מלונות – ואז הבינו שהורסים ושזה לא מתחבר לשורת המלונות של הטיילת, אז יש שם כמה ואז זה קטע.